מה הקשר בין מסעות לפולין לחינוך לבנאדמיות? (בתמונה, דור שלישי לשורדי השואה וילידי לודז', שותלת עץ בפארק השורדים אשר בלודז') אני חושבת שהדרך הטובה

לאחרונה נתקלתי בפוסט שהטענה המרכזית בו, שאת עולם הערכים יש להשאיר בידי ההורים ולהוציא ממערכת החינוך. תפקיד ההורה מעבר לאהבה ודאגה לכל הצרכים הגשמיים,

לפני שנים נחשפתי לסיפור על ילדה בת שבע שלא יכולה לשבת בבית הספר. היא כל הזמן קמה, זזה, הפריעה ומחשבותיה לרוב נדדו בזמן שיעורים.

מודה ומתוודה, יש לי "קטע" עם סדרות. לרוב אין לי זמן אבל בשביל סידרה טובה (פחות או יותר) אני תמיד אמצא את הרגע בו

נעלי בלנדסטון היום זו האופנה. פעם אלה היו ה Dr. Martens, ולפניהם מכנסי הפדלפון. וברור לי לגמרי שזו בסה"כ אופנה, ומתפקידה של אופנה להשתנות.

יום שבת אני ובכורתי בגן שעשועים מגלשות, נדנדות וכל מיני סולמות לא משהו חריג ובטח לא שונה ריטואל שבת קבוע לכל הורה. ואז מגיע

אני אף פעם לא אקרא לקבוצות שאני מדריכה, תלמידים. הם תמיד יהיו חניכים בשבילי, וזה לא חשוב אם הם במסגרת פורמאלית או הבלתי פורמאלית.

אנשי החינוך לא מחנכים לגזענות, וחלילה שעוד נצהיר על עצמנו כאלה, בכל זאת לא מדובר בגרמניה הנאצית של 33' (חלילה וחס). ולכולנו זה מאוד

עברו מספר ימים מאז שחזרתי מפולין. אני כבר שנים מדריכת משלחות נוער במסע. והחלק הכי קשה במסע כזה הוא לאו דווקא המראות, הנסיעות או

חינוך לבנאדמיות זו גישה הטוענת שיש לבצע קודם כל חינוך לערכים אבל לא חינוך כזה שפשוט מניחים ערך "על השולחן" לשם סימון ה-V אלה