מהפכה שקטה בעולם החינוך

בעבר התייחסו לחינוך הבלתי פורמאלי כאל "חוג נחמד" - משהו שילדים עושים אחרי בית הספר. 

תנועות הנוער = "פעילות נוספת". קייטנות = "שמירה על ילדים בחופש". 

אבל בעשורים האחרונים, חוקרי חינוך מתחילים לגלות משהו מדהים: דווקא החינוך הבלתי פורמאלי מעצב את הנוער יותר מכל מרחב חינוכי אחר.

מחקרים מראים שבני נוער זוכרים את החוויות מהתנועה שלהם גם אחרי עשרות שנים, בזמן שרובם שוכחים מה למדו בכיתה ח'. 

הם מפתחים כישורי מנהיגות, יוזמה ואחריות דווקא במקומות שהחשיבו כ"פחות חשובים". 

למה זה קורה?

החינוך הבלתי פורמאלי לא הגיע להחליף את החינוך הפורמאלי, אלא לענות על צרכים שהוא לא מצליח לגעת בהם, כמו פיתוח זהות, יצירת משמעות, בניית כישורי חיים והכי חשוב - למידה שמתחברת לחיים האמיתיים. 

בזמן שבית הספר מתמקד בהכנה לבחינות, החינוך הבלתי פורמאלי מכין לחיים.

הסוד הראשון: למידה דרך עשייה - כשהגוף זוכר מה שהראש לומד

המונח "למידה דרך עשייה" עשוי להישמע מוכר, אבל בחינוך הבלתי פורמאלי הוא מקבל משמעות עמוקה יותר. 

זה לא רק על פעילויות מעשיות - זה על חוויה שלמה שבה הילד לא רק קולט מידע, אלא חי אותו בגופו ובנפשו.

כאשר ילד בניסוי מדעי רואה איך המגנט מושך את המתכת, הוא לא רק 'יודע' על מגנטיות - הוא מרגיש את הכוח בידיים שלו.

כאשר קבוצה מתארגנת להכין ארוחת ערב במחנה, הם לא רק לומדים על חלוקת עבודה - הם חווים  איך שיתוף פעולה באמת עובד, או מה קורה כשמישהו לא עושה את החלק שלו, ואיך להתמודד עם קונפליקטים.

המורים המוצלחים מבינים שהזיכרון הטוב ביותר הוא זיכרון הגוף. 

לכן הם יוצרים חוויות שבהן תלמידים לא רק שומעים על דמוקרטיה אלא מנהלים בחירות אמיתיות למועצת  תלמידים, לא רק לומדים על כלכלה אלא מקימים חנות בית ספרית שמוכרת מוצרים אמיתיים ומתמודדת עם אתגרים של היצע וביקוש.

הקסם קורה כאשר התלמיד אומר "אה, עכשיו אני מבין!" - לא כי הוא שמע הסבר טוב יותר, אלא כי הוא חווה את המושג בעצמו. הפרויקט של מיפוי השכונה הופך גיאוגרפיה למשהו חי ונוגע, והמעבדה הביתית שבה מגדלים צמחים הופכת ביולוגיה לחוויה יומיומית של צמיחה ואכפתיות.

הסוד השני: כוח הבחירה - כשהלמידה הופכת להיות שלי

אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין החינוך הפורמאלי לבלתי פורמאלי הוא יחס הבחירה. במערכת 

הפורמאלית, רוב החלטות הלמידה מתקבלות עבור התלמיד. מה ללמוד, מתי לאכול, איך ללמוד ואת מה ואיך מעריכים.

בחינוך הבלתי פורמאלי, התלמיד הוא שותף פעיל בקבלת החלטות האלה.

המחקר מראה שכאשר אנשים מרגישים שהם בוחרים פעילות, המוטיבציה הפנימית שלהם עולה משמעותית.

זה לא רק עניין של נעימות, זה עניין של בעלות. כאשר תלמיד בוחר איך להציג נושא שלמד, הוא לא עושה זאת בשביל הציון או בשביל המורה, הוא עושה זאת כי זה הפך להיות הפרויקט שלו.

הבחירה לא צריכה להיות מלאה כדי להיות משמעותית. גם כאשר הנושא קבוע, נגיד מלחמת העצמאות.

המורה יכול לתת לתלמידים לבחור איך הם רוצים לחקור אותו: דרך עדויות של סבים וסבתות, דרך ניתוח מפות היסטוריות, דרך משחק תפקידים של מקבלי החלטות, או דרך יצירת סרטון דוקומנטרי קצר.

הבחירה יכולה להיות גם בקצב הלמידה, בסדר הנושאים, בדרך ההצגה, ואפילו במקום הישיבה. 

התלמיד שבוחר לשבת על הרצפה עם כרית לא רק מרגיש נוח יותר, הוא מרגיש שהדעה שלו חשובה ושהמרחב הוא גם שלו. כאשר קבוצה מחליטה יחד איך לפתור בעיה, כל חבר בקבוצה מרגיש אחראי לתוצאה.

הסוד השלישי: קבוצות קטנות יוצרות קשרים גדולים - כשכל קול נשמע

בכיתה של 30 תלמידים (או של 23) , גם המורה הטוב ביותר מתקשה לתת לכל תלמיד את תשומת הלב

הפרטנית שהוא זקוק לה. בחינוך הבלתי פורמאלי עובדים עם עיקרון פשוט: קבוצות קטנות של 8-12 משתתפים מקסימום. ולמה זה כל כך יעיל?

בקבוצה קטנה, אי אפשר להיעלם. הילד הביישן שבכיתה גדולה מעדיף להסתתר בשורה האחרונה, בקבוצה של שמונה פתאום מוצא את עצמו צריך להשתתף.

אין מספיק מקום לכולם להיות פסיביים. 

כל אחד צריך לתרום, כל דעה נשמעת, כל תלמיד הופך להיות חלק מהדיון.

המורים המוצלחים מבינים שהם לא צריכים לקצץ את גודל הכיתה כדי ליישם את העיקרון הזה. 

הם יוצרים זמנים בהם הכיתה הגדולה מתחלקת לקבוצות קטנות. 

במהלך עבודת הקבוצות, הם עוברים בין הקבוצות ומקדישים זמן אמיתי לכל קבוצה קטנה. 

במקום לנסות להגיע לכל 30 התלמידים בו זמנית, הם מכירים 6-8 תלמידים בכל פעם אבל באמת מכירים.

בקבוצה הקטנה קורים דברים נפלאים: התלמיד שלא מבין לא מתבייש לשאול, כי הוא לא חושף את עצמו לפני כיתה שלמה.

התלמידה החכמה יכולה להתקדם בקצב שלה ואפילו לעזור לחברה לקבוצה. 

הדיון הופך להיות אמיתי כי כולם יכולים להשתתף בו.

כאשר מורה עומד ליד קבוצה של שישה תלמידים שעובדים על פתרון בעיה יחד, הוא יכול לשמוע איך כל אחד חושב, איפה הוא תקוע, מה מעניין אותו. 

הוא יכול לתת עזרה ממוקדת ואישית והקשר שנוצר בין המורה לתלמיד במצב כזה הוא קשר אמיתי, לא רק מקצועי.

הסוד הרביעי: רלוונטיות לחיים האמיתיים - כשהלמידה הופכת לחיה

אחת השאלות הנפוצות ביותר שמורים שומעים היא "למה אני צריך את זה?" מאחורי השאלה הזו מסתתרת תחושה של ניתוק בין מה שקורה בכיתה לבין החיים האמיתיים של התלמיד. 

בחינוך הבלתי פורמאלי, השאלה הזו כמעט לא עולה - כי הקשר לחיים ברור ומיידי.

כאשר ילדים במחנה לומדים איך לקרוא מפה, זה לא בשביל בחינה - זה כי הם צריכים למצוא את הדרך למעין במסע שלהם. כאשר הם לומדים על בישול, זה כי הם רעבים וצריכים להכין ארוחת ערב. 

כאשר הם לומדים על עבודת צוות, זה כי בלי שיתוף פעולה הפעילות פשוט לא תצליח.

ניתן לייצר את אותו הקסם גם בכיתה. הם מתחילים מהעולם של התלמידים ומחברים אליו את הידע החדש. 

מתמטיקה מתחברת לחישוב ההנחות בחנויות שהם אוהבים, פיזיקה מתחברת לאופן שבו פועלות האופניים (או האופנוע) שלהם, היסטוריה מתחברת לסיפורים המשפחתיים ולחדשות שהם רואים ברשתות החברתיות.

הקסם קורה כאשר התלמיד מבין שמה שהוא לומד עוזר לו להבין משהו שכבר התעניין בו. כאשר הוא משתמש בידע על אחוזים כדי להבין אם הכדורסלן המועדף עליו באמת משתפר, או כאשר הוא משתמש בידע על גנטיקה כדי להבין למה הוא דומה לאבא אבל פחות דומה לאמא שלו. 

הלמידה הופכת להיות כלי בידיו, לא נטל על כתפיו.

הדרך הפשוטה ביותר להתחיל היא לשאול לפני כל נושא: איפה התלמידים שלי פוגשים את הנושא הזה בחיים שלהם? ולהתחיל משם.

במקום להתחיל מהתיאוריה ולהגיע לדוגמאות, מתחילים מהחוויות שלהם ומגיעים להבנה התיאורטית.

הסוד החמישי: הערכה שמעודדת צמיחה - כשהשגיאה הופכת להזדמנות

בחינוך הבלתי פורמאלי יש יחס שונה לחלוטין לטעויות ולהערכה. במקום לדרג ולמיין תלמידים, ההערכה משמשת כלי לצמיחה. הטעות לא נתפסת כישלון אלא כחלק טבעי מתהליך הלמידה - ולעיתים אף כהזדמנות יקרה ללמידה עמוקה יותר.

כאשר לא מצליחים להדליק מדורה במחנה, אף אחד לא נותן ציון נכשל, אלא במקום זה מנתחים יחד מה השתבש, מתנסים בדרכים שונות, ולומדים מהניסיון. הטעות הופכת להיות המורה הכי טוב. 

באותה דרך, כאשר פרויקט קבוצתי לא מצליח, הקבוצה מתכנסת לדבר על מה שלא עבד, מה אפשר לעשות אחרת, ואיך להשתפר בפעם הבאה.

אימוץ גישה זו הופכת את התלמידים להיות נועזים יותר, מוכנים לקחת סיכונים, ללמוד דרך ניסוי וטעייה. 

במקום מבחן סופי שמעריך רק את התוצאה, הם יוצרים פורטפוליו שמראה את כל המסע - הניסיונות הראשונים, השיפורים, השבירות, ולבסוף ההצלחה.

התלמיד רואה את התקדמות שלו ולומד להעריך את התהליך ולא רק את התוצאה הסופית.

הערכה עצמית והערכת חברים הופכות להיות חלק טבעי מהתהליך. התלמידים לומדים להסתכל על העבודה שלהם בצורה ביקורתית ובונה, לתת פידבק הגון לחברים, ובו זמנית גם לומדים לקבל ביקורת בצורה בונה. 

אלו כישורי חיים שישרתו אותם הרבה יותר מכל ציון.

הסוד השישי: סביבת למידה שמזמינה השתתפות

המרחב הפיזי והרגשי בו מתקיימת הלמידה משפיע משמעותיוֹת על איכותה. בחינוך הבלתי פורמאלי מבינים 

שהמרחב הוא חלק מהחוויה החינוכית. כאשר ילדים יושבים בעיגול סביב מדורה, המסר ברור: כולנו שווים כאן, כל דעה חשובה, אנחנו קהילה.

גם כיתה הרגילה יכולה להפוך למרחב מזמין. בתור התחלה, צריך לארגן את הכיתה בעיגול שמתאים לדיון, לשיחה. מרחב בו כל אחד רואה את הפנים של החבר שלו ולא את העורף (דרך מופלאה ליצירת אמפתיה).

גם לקירות יש משמעות בסביבה, כאשר הקירות מלאים בעבודות של התלמידים ולא רק בפוסטרים מוכנים, המסר הוא שהיצירתיות שלהם מוערכת ונראית.

פינות למידה שונות כמו פינה לקריאה שקטה, אזור לעבודת קבוצות, מרחב ליצירה - מאפשרות לסוגי לומדים שונים למצוא את המקום שמתאים להם. התלמיד שצריך תנועה יכול לעמוד ולעבוד, זה שצריך שקט יכול למצוא פינה מבודדת, וזה שלומד טוב בקבוצה יכול להצטרף לחברים.

כאשר התלמידים משתתפים ביצירת חוקי הכיתה, הם לא רק מבינים אותם טוב יותר , הם מרגישים בעלות עליהם. המרחב הופך להיות גם שלהם, לא רק של המורה. הם שותפים ליצירת האקלים הכיתתי ולכן מרגישים אחראים לשמור עליו.

המסר המרכזי: מכיתה לקהילה

החינוך הבלתי פורמאלי מלמד אותנו שלמידה אמיתית קורה כאשר התלמיד מרגיש שהוא חלק מקהילה לומדת, לא רק מקבל שירות חינוכי. כאשר הוא שותף בתהליך, בוחר את דרכו, פועל בקבוצה קטנה שמכירה אותו, לומד דברים שרלוונטיים לחיים שלו, מתמודד עם טעויות בתמיכה, ונמצא במרחב שמזמין אותו להשתתף.

הסוד האמיתי נמצא אצל המורה שמבין שהתלמיד (או ההורה) לא לקוח שצריך לשרת אותו, וגם לא כלי שצריך למלא אותו בידע. הוא שותף במיזם משותף של גדילה וצמיחה. 

ואז הכיתה הופכת להיות קהילה לומדת, הלמידה הופכת להיות מסע משותף של גילוי, והמורה הופך להיות מנחה חוויה ולא רק מעביר מידע.

כאשר נפרדים מהתלמידים בסוף השנה, השאלה היא לא רק "מה הם למדו?" אלא "איך הם צמחו? מה הם גילו על עצמם? איזה כישורי חיים הם פיתחו? איך הם ירגישו כלפי למידה בעתיד?"

הגיע הזמן לחשוב על הכיתה שלכם לא רק כמרחב הוראה, אלא כקהילה שאתם מובילים. 

לא רק כמקום שמעבירים בו מידע, אלא כמרחב שמעצבים בו אנשים.